הקן שמתרוקן - שוב

אחרי הגירושים, התקופה הזו, שבה הילדים עוזבים את הבית מקבלת משמעות אחרת.

מה קורה ואיך מתמודדים? במאמר הבא.

כשהתחתנו, היינו רק אנחנו. הזוג המאוהב. ובהנחה שהכל היה בסדר והיה לנו טוב, פנטזנו על להזדקן ביחד. אחרי שהילדים יעזבו את הבית, נעבור לדירה קטנה מול הים. נבלה את הימים היפים של הפנסיה בטיולים והליכות בים.

ואז קרו החיים

ונולדו הילדים. והתרחקנו. והתגרשנו.

בגירושים, התחיל הריק הראשון.

הריק של הזוגיות. לחזור למיטה ריקה. לחוסר של אדם שחיינו לצידו תקופה.

חוסר של הרגלים שנטבעו בנו עם השנים

יש ימים שאנחנו לא מתעוררים בבוקר עם הילדים. לי זה תמיד נראה כמו הדבר הכי מוזר ולא טבעי שקיים. יש ימים שאנחנו חוזרים לבית ריק.

אבל עם המצב הזה אנחנו לומדים לחיות די מהר.

כשהילדים נולדים, הם מתחילים למלא את העולם שלנו. בהתחלה, הם לגמרי תלויים בנו והחיים שלנו מסתובבים סביבם. בהמשך, הם לומדים להסתדר לבד, אבל עדיין – החיים שלנו מסתובבים סביבם.

והתפקיד הזה, להיות הורים. הפך להיות משהו שמגדיר אותנו. להיות חלק עיקרי ממי שאנחנו. אמא של, אבא של.. ההתעסקות בילדים הפכה לחלק משמעותי מהיום יום שלנו.

אנחנו מתעוררים בבוקר ומכינים סנדוויצ'ים, מכבסים, מנקים, עושים ביחד שיעורים, מחנכים, מלמדים, מגיעים לאסיפות הורים, דואגים, מסיעים לחוגים, מתכננים חופשות ביחד, חגים, שבתות. החיים שלנו סובבים סביבם.

ולכן, כשהם עוזבים – המשבר גדול יותר ומשמעותי יותר.

כי גם אם הילד כבר בוגר, יש לו עבודה וחיים עצמאיים – העזיבה שלו לבית משלו – מביאה לחיים שלנו חלל עצום.

זה לא רק החלל הפיסי – לחזור הביתה לבית ריק

זה גם חלל מנטלי – הרבה מהמחשבות שלנו והדאגות – נעלמות (למשל אם אני לא יודעת שהילד יצא למסיבה, אני לא דואגת לו)

זה גם שלב בחיים – הנה עברנו עוד שלב. היציאה של הילדים מהבית.

וזה זמן של מחשבות על החיים שלנו. מה עשינו עד היום. מה הספקנו. מה ההישגים שלנו. ולאן אנחנו הולכים.

כשאנחנו נשואים, נשאר עוד מישהו איתנו בבית. ואם השכלנו לשמור על מערכת יחסים זוגית טובה, אנחנו יכולים לחדש את הזוגיות שלנו ולהינות ממנה.

כשאנחנו גרושים – אנחנו נשארים לבד.

והשקט בבית – צועק.

והלבד – מפחיד.

מה אם יקרה משהו, ואני לבד בבית? מי יעזור לי?

הבדידות

הפחד להעביר ימים שלמים בלי לדבר עם מישהו?

הפחד לאבד את הילדים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים. שלא נדע מה קורה איתם. שהקשר יתנתק.

מה עושים?

זה הזמן שלנו לברוא את העולם שלנו.

אנחנו צריכים לקחת אחריות על המצב. אם ניקח אחריות – נוכל לעשות משהו בנידון.

אם עד היום הילדים היו הראשונים בסדר העדיפויות

מהיום – זה אנחנו

אנחנו צריכים למצוא לעצמינו חיים שלמים משל עצמינו.

הנה כמה הצעות:

שגרת עבודה – היא חשובה. אנחנו מרגישים מועילים וחשובים ואנחנו נמצאים בסביבת אנשים.

אם אנחנו לא עובדים – אולי נוכל למצוא מקום להתנדב בו? מקום שבו נוכל לתרום את הידע, הכישורים והאנושיות שלנו. תרומה לקהילה מביאה איתה ערך עצום לנו.

לאמץ בעל חיים – מפיג את תחושת הבדידות שלנו ומביא איתו חום ואהבה. על הדרך, גם מוציא אותנו לטיול פעמיים שלוש ביום. מה רע?

מה עם חברים? להיפגש יחד בסופי שבוע, לצאת לטיולים, לבתי קפה, למוזיאונים?

מה אתם אוהבים לעשות? אבל באמת אוהבים. מה התשוקה שלכם?

אפיה? בישול? אולי חדר כושר או רכיבה על אופניים?

צילום? טיולים בטבע למיטיבי לכת? אולי למיטיבי לסת?

טיולים בעולם? כתיבת שירה? דיונים עמוקים על ספרות?

אולי תמיד חלמתם ללמוד ספרדית? להקליט פודקאסט? להקשיב לאחד?

דווקא היותינו גרושים בא לטובתינו במקרה הזה. בקהילות הגרושים גרושות השונות תוכלו למצוא מפגשים חברתיים, קבוצות ממוקדות בנושאים שונים – למשל, קבוצת רוכבים על אופניים, מועדוני ספר, קבוצת הורים (כמו הקבוצה שאני מנהלת: הורים.גרושים – קהילת הורים גרושים ומתגרשים בפייסבוק) שבה אפשר לקבל מידע ותמיכה גם על שימור הקשר עם הילדים שעזבו את הבית.

מצאתם דרך מקורית להתמודד? אשמח לשמוע עליה.